התערוכה הנוכחית

על התערוכה

 

בתם 2021 , תחגוג "מרווח" - הגלריה לאמנות בהרדוף , שלוש שנים  להיווסדה. לאורך שנים אלו התגלתה הגלריה לא רק כמרחב תצוגה לאומנות חזותית , אלא גם כמרחב אינטימי , המקיים רגעי לידה ומפגש ייחודיים. בשנתיים הקרובות, החל מנובמבר 2021, מבקשת הגלריה להקדיש את פעילותה  למפגש ודיאלוג בין אמנים יוצרים וליצור מרחב פועם של תערוכות דואט.

​

בדיאלוג ראשון אנו זוכים להציג את זוג האומנים –

 רינה בובראוגלו (1961, איזמיר, תורכיה) ואלי שמיר, ( 1953, כפר יהושע, ישראל ) החיים יחד ויוצרים כאן בעמק יזרעאל. למרות התחושה שאלו הם גופי עבודה בעלי אופי שונה מאוד, מתקיים ביניהם דיאלוג שוטף בתהליכי היצירה.

 

רינה ואלי מציגים בתערוכה זו עבודות העוסקות כמעט כולן בכוח של הנשי ובכוח של הטבע .

​

אלי מציג בעיקר עבודות נייר וציורי שמן שהוא יצר בשנות ה80, וממשיך ליצור בשפה דומה עד היום, וזאת לצד ציורי הנוף המוכרים שלו. 

​

רינה מציגה  עבודות משלוש סדרות שונות. 'שטיחים' ו'שערים'- שנוצרו בהשראת ביקור משותף באלחמברה. והסדרה 'לוויתן'. 

​

העיסוק בנשי מעסיק את רינה ואלי באופן מתמשך ועמוק . אצל אלי החוויה היא של יצירה מיתית שמחזיקה סיפור אישי ומקומי. רינה עוסקת בנשי באופן חושי, מתוך תנועה פנימית היא טווה ואורגת שכבות ושקיפויות. בזמן שאלי מתאר את האישה ואת הכוח הנשי, רינה בונה מכלים, שוזרת חוטים לכדי גופים. 

​

אלי: "אני הרבה יותר קונקרטי. לכל אישה אצלי יש שם מסוים שמתחבר למהות חיה ונוכחת בעולמי הפנימי. אצל רינה הקונקרטי מתהווה מתוך תהליך העבודה"

ישנה תחושה שרינה באה מתוך המעמקים. נוגעת במתהווה, אוספת שכבות ומקלפת אותן בו זמנית. 

בניגוד אליה אלי חותר קדימה. מבקש לגעת במהות מוגדרת אך בלתי נתפסת, צולל וחותר אל אינסופיותה. 

רינה: "אני עוברת דרך שכבות הנפש שלי. בסופו של דבר בסיום העבודה התחושה היא גופנית".  

 

גם אלי וגם רינה מתייחסים אל האלה האם, אלת הטבע הקדומה, כאל דבר עוצמתי וחי שאין לפגוע בו ושאין לאדם בעלות עליו. 

אצל אלי העיסוק במחזורי, המעגלי והאדמתי הוא עיסוק ישיר. האדמה מסמנת עבורו חיים ומוות. מנקודת מבטו היא בו זמנית מרחב של קבורה ומרחב של צמיחה. בקווים גולמיים, ישירים ונחושים הוא מצייר מערה, אישה, רימון  – תצורות עגולות, מכלי חיים סגורים יותר וסגורים פחות.    אור שמש קשה של צהריי קיץ. 

​

רינה נמשכת אל המים, אל הים. הלוויתנים בציוריה שוחים במעמקים, צפופים . בזמן שהיא עובדת על הלוויתן היא חווה ומייצרת תחושה חזקה של מגע. נפתח מרחב. מעטפת מכילה וכפולה של מים. הלוויתן והים. התחושה הכללית היא תחושה של עמימות. של מרקם לא מודע.     אור רך של ירח. 

 

גם בעבודותיה של רינה וגם בעבודותיו של אלי יש אלמנטים חזקים של טקסיות. הציור של אלי  "שלוש נשים ואש" (1984) הוא ייצוג טקסי לחוויה נשית אל זמנית.  באופן שונה בציוריה של רינה ישנה תחושה הולכת וגדלה של כוח מתהווה. הליוויתן כישות מעמקים רחמית.  כישות של עוצמה ופגיעות בו זמנית. 

 

הנייר מהווה חומר מוביל בעבודתה של רינה. הוא מאפשר שקיפות ומעודד ליצור מהלכים מגוונים של מירקם. עצם נוכחותו מאפשרת קלות ומיידיות. פעולתה הציורית היא פעולה אסוציאטיבית. רינה מספרת שהעבודה עשויה להתחיל בטקסט  שבתהליך הציור ייהפך לחלק מהמרקם.  מילים טעונות בתחושות עמוקות של יש לא מוסבר ולא מוגדר, עליהן נמשכות תנועות קוויות ועבודת כתמים המבקשות לטשטש את הנוכחות המילולית ולהפוך את זו לחלק ממרקם מדבר. בתהליך העבודה המירקם הולך ומעמיק, נעשה פחות ופחות מודע. נוצר מרחב שיש בו עומק, רטט של חיים, מארג של אוויר ואור וגם חוטי מחשבה דקיקים ועקביים. 

​

העבודות של אלי משנות ה80 נוצרו בשפה ציורית שיש בה גם יסוד אינטלקטואלי, זו היא שפה ישירה שהוא משתמש בה לאורך השנים וחוזר אליה מזמן לזמן. העבודה האחרונה שצייר אלי על גבי משאית  שוזרת אלמנטים של אדמה ומים ומייצגת בעוצמה את כוח הצמיחה של החיים ואת שבירותם. העבודה מלווה בטקסט פואטי שאלי כתב עליה וניתן לקריאה בנפרד מהציור.

 

 התערוכה נוצרה מתוך הזוגיות והעצימה את הדיאלוג. לאורך תהליך העבודה, בזכות הכוח האינדיבידואלי של כל אחד, השיחה הלכה והעמיקה.  "הנושאים הקשורים בנשיות, מיתוסים, טבע נמצאים בדיאלוג מתמשך במעגל הקרוב ביותר שלנו שהוא בנותינו ובני משפחתינו. השיחה האינטימית שלנו נפתחת  עכשיו למרחב הציבורי. זה מרגש ומלחיץ

​

עבורי, היה זה דיאלוג אמיתי. הייתה לי הזכות

​

לאה