התערוכה הנוכחית

אני לומדת ללכת על האפורים
לומדת לשבת זקופה על האפור
ולהרגיש בו נאהבת
להרגיש ממנו חום אינסופי
לראות בו יופי שלם 

(חלי ראובן)

אמנות האפורים היא היכולת לשים סימן שאלה במקום סימן קריאה, היא הרצון להיות, להשתהות, לקבל את היש באהבה, ברכות. התערוכה "הולכת על האפורים" היא רגע בזמן, רגע לעצור ולפתוח מבט אל תהליך יצירה והתפתחות ארוך שנים, שבמהלכו הלך הציור והשריש לתוך החיים.

​

לאה יוצרת צבע, אור, קו, כתם, תנועה, דימוי – נושמת אל תוכה פנימה את המרחב והחוצה את עולמה הפנימי הרגיש, העדין. כך נוצר מעין דיאלוג אמנותי בין עולם החושים לחוויה האמנותית.

​

החיפוש אינו בנרטיב, או ברצון להביע עמדה בעולם. זהו סיפור פנימי של מפגשים של אדם עם עצמו, דרך החיבור בין הדימויים השונים למה שמתהווה על הבד. ניתן לראות שיש קו מחבר בין כל חלקי היצירה, אקרא לו 'הקו המוסרי'. ישנו איזה חוט דק של חיפוש אחר האמת, בקשה אחר החיבור המדויק ביותר בין מהות הציור והמהות הרוחנית. 

​

הרצון לגעת בחבוי, במה שהוא מתוך מה שחושינו הרגילים יכולים לתפוס, נוכח בכל העבודות – זוהי לאה, אשר מחפשת אותו ומנכיחה אותו באנושי, לצד הטבע הדומם ,שתמיד משקף גם את האין, את התנועה מלמעלה כלפי מטה. אפילו ההולכים על החוף מבטאים תנועת חיבור בין האדם ליש שבתוכו ומסביבו.

​

ציור וכל מה שקשור לכתם ולקו, אינו יכול להטעות; הסגולה המוסרית של מי שמתווה אותו מתגלה בו, נחשפת בעירומה בלי כל אפשרות להעמדת פנים. עבודותיה של לאה משקפות בעיני הליכה חשופה פנימה, אל השביר, האינטימי, הרוטט. בו בזמן יש בהן כוח, אומץ ונכונות לפתוח שאלות ולהתנסות בקשת רחבה של אפשרויות.